ההקדמה של בנימין נתניהו לספר "היסטוריה של היהודים"

 הקדמת בנימין נתניהו

לספרו של פול ג'ונסון 'ההיסטוריה של היהודים'

שמו של פול ג'ונסון הלך לפניו – הרבה לפני שהכרתיו אישית – כהיסטוריון מבריק, כהוגה דעות פורה וככותב בעל אומץ אינטלקטואלי. הוא השתייך בצעירותו לחוגי השמאל בבריטניה, אבל בחלוף השנים אימץ השקפות שמרניות ונתן להן ביטוי פומבי בבמות שונות. קראתי בשקיקה כמה מספריו, שמתאפיינים ברוחב-יריעה וברוחב-דעת.

לפני ארבעה עשורים, ג'ונסון נרתם למאבק בטרור הבינלאומי שהתקפותיו הרצחניות על העולם המערבי גבו המוני קורבנות בנפש. אחר נפילתו של אחי יוני ז''ל ב'מבצע יונתן' לשחרור חטופי אנטבה, ב-4 ביולי 1976, התעמקתי רבות בנושא זה. מכון יונתן לחקר הטרור, שבראשו עמדתי, קיים כנסים בינלאומיים  והפיק פרסומים שעוררו עניין בקהלים רחבים. במאמר מבריק שכלול בספר שערכתי – 'הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח', ג'ונסון קובע שהטרור הוא הסרטן של העולם המודרני. אין מדינה שמחוסנת מפניו. אם יתפשט בלא הפרעה, ומבלי שיטופל בנחישות ובנמרצות, הטרור ילך ויגדל עד שיגרור את החברה בה הוא מקנן לאבדון.

ג'ונסון הפנה אצבע מאשימה כלפי מדינות-טרור מובהקות כאיראן ולוב, ובצד אבחנת המחלה הוא הציע שלוש דרכים מרכזיות לטיפול בה – מוסרית, משפטית וצבאית. ג'ונסון חותם את מאמרו במילים שלקוחות  מספר יהושע – ציטוט שמובא בגרסתו המלאה בסוף ספרו 'ההיסטוריה של היהודים': "אל תיראו ואל תחתו, חִזקו ואִמצו!".  

אוסיף כי עם צאתה לאור של המהדורה הראשונה באנגלית של ספרי 'מקום תחת השמש', ג'ונסון פרסם סקירת ביקורת מקיפה על הספר במגזין היוקרתי Commentary (יולי 1993). הוא הביע הזדהות עם עמדתי המוצקה לפיה כל שלום שיושג בין מדינת ישראל לעולם הערבי יהיה חייב להתבסס על האמת – על הכרה  מצד הערבים בזיקתו הבלתי-מעורערת של עם ישראל לארץ-ישראל, ועל זכותו הטבעית של עמנו לחיות חיי חירות במולדתו בביטחון ובשלום.  

כמובן, ישנו קשר ישיר בין עיקרון יסודי זה לבין התזה שעומדת ביסוד ספרו המרשים של ג'ונסון – 'ההיסטוריה  של היהודים', שהתפרסם ב-1987. כמעט 4,000 שנים של קיום יהודי נסקרים בפרוטרוט, בשטף, בסגנון מאופק ועם זאת סוחף. ג'ונסון בחר לפתוח את ספרו, ולא בכדי, בחברון. התנ''ך מעיד שבעיר זו רכש אברהם אבינו, בכסף מלא, את מערת המכפלה וסביבתה מידיהם של בני חת. שם נקברו האבות והאימהות, שם נוסדה בתחילה מלכות בית דוד, ולשם הגיעו יהודים בכל הדורות – גם תחת שלטון זרים – לשאוב כוחות נוכח צרות הגלות. הקשר האמיץ שלנו לחברון, בדומה לירושלים, לא פסק ולא חדל. הוא התבטא בהתיישבות זמנית וקבועה, במסעות של עולי רגל ובכיסופי מתפללים. האבנים החסונות של המבנה שמתנוסס מעל המערה מאז ימי הבית השני מסמלות את כוח העמידה היהודי מדור לדור.

ואכן ג'ונסון מדגיש שוב ושוב את העיקשות יוצאת הדופן של עמנו, שדבק באמונתו ובמורשתו בכל התהפוכות שעברו עליו; למן ההיאחזות הראשונית בארץ-ישראל, עבור לתקופות של חורבן ופזורה, וכלה בשיבת ציון המחודשת. כלל הפיסות של הסיפור היהודי המופלא מצטרפות למארג שלם – היצירה הרוחנית, היחסים עם הנצרות והאִסלאם, תור הזהב, פרעות ורדיפות, עלילות דם וגירושים, פריחת הישיבות, הקמת הגטו, תפקידי הקהילה, האמנציפציה, האנטישמיות המודרנית, עליית הציונות, השואה והתקומה.

הקריאה בספרו של ג'ונסון חידדה אצלי ביתר שאת את משמעות דבריו של הוגה הדעות וההיסטוריון רבי נחמן קרוכמל (רנ''ק), בן המאה ה-19, בספרו 'מורה נבוכי הזמן', על ההבדל בין היהודים לכל עם אחר. בניגוד לטיעון השכיח שכל העמים, בלא יוצא מן הכלל, כפופים לחוק הברזל של ההיסטוריה – לידה, צמיחה, קמילה ומוות – רנ"ק טוען שיש יוצא מן הכלל; העם היהודי.

בתולדות העמים שזורות דוגמאות למכביר של אומות שרצונן הלאומי אבד בעקבות הגלייתן מארצן. הן נטמעו בעמים אחרים ובתרבויות זרות, או השתלטו על ארץ אחרת והפכו אותה לביתן הלאומי החדש. אבל היהודים, כגוף קולקטיבי, גילו נאמנות עקבית לארץ-ישראל. למרות פיזורם בגולה במשך דורות ארוכים הם סירבו להיעלם.

יתר על כן, אחר משברים חמורים נולד עמנו מחדש תוך  גיוס של כוחות פנימיים כבירים. בכל דור ציפו מאיתנו להתפוגג, בכל דור נאלצנו לעמוד במבחנים מרים ובהתקפות עזות, ובכל דור הצלחנו להפיח רוח בגחלים הלוחשות. אם לצטט את הסופר הרוסי הדגול, לב טולסטוי (ג'ונסון כותב עליו בספר אחר – 'אינטלקטואלים'), על היהודי: "שכל שליטי עולם וכל העמים העלימוהו ודיכאוהו וגירשוהו ורמסוהו, רדפוהו שרפו והטביעו, והוא על אפם וחמתם ממשיך לחיות ולהתקיים".

היהודים, שהניפו את דגל המונותאיזם, קראו תיגר על מוסכמות. הם הפיקו מתוכם יצירתיות וגאונות, שהעשירו לא במעט את אוצרות הממלכות בהן חיו. רבי שמואל הנגיד שימש שר האוצר ושר הצבא בגרנדה בתקופת 'תור הזהב' בספרד המוסלמית, דון יוסף נשיא ודונה גרציה נשיא התבלטו כסוחרים בעלי השפעה בחצר האימפריה העות'מנית במאה ה-16, והבנקאי רב-הממון שמואל אופנהיימר זכה לקרבה מיוחדת לקיסר האימפריה הרומית הקדושה במאה ה-17. המחויבות של היהודים לעברם            לא באה על חשבון התמסרותם לעיצוב עתידם. ג'ונסון קובע: "העולם בלי יהודים היה לבטח מקום שונה במידה קיצונית". יותר מאשר כל תרבות אחרת, הצלחנו למצוא את האיזון בין דאגה לעצמנו ודאגה לזולתנו. מצד אחד קיום יהודי, ומצד שני ברכה לעולם.

איני מסכים אוטומטית עם כל טיעון שמציג ג'ונסון. כך למשל הוא כותב: "השואה וציון החדשה נקשרו בקשר אורגני. הרצח של שישה מיליון יהודים היה גורם מניע עיקרי ליצירתה של מדינת ישראל. הדבר עלה בקנה אחד עם הדינמיקה העתיקה והעוצמתית של ההיסטוריה היהודית: גאולה באמצעות סבל".

לתפיסתי, לא בגלל השואה קמה המדינה – אלא למרות השואה. הכוח שהניע את הקמת מדינתנו הוא צדקת הציונות. על בסיס הזיקה של כלל הדורות לציון, הרצל ועמיתיו בהנהגת התנועה הציונית הפכו את החלום העתיק לתכנית פעולה פוליטית. הרצל, משה רבנו המודרני, נחוש היה להוציא את עמנו משעבוד לחירות. הוא נפגש עם שליטי תבל, הציג להם את עמדותינו וגם את התועלת שתצמח לאינטרסים שלהם, וניסה לגייס דעת-קהל אוהדת לרעיון הציוני. ראיית הנולד של הרצל הניבה אזהרה ברורה מפני ענני הסערה המתקדרים בשמי אירופה. הוא דחק בנו לקחת את גורלנו בידינו. אבל לא רק החשש מאיומי האנטישמיות שכן בעמקי נפשו של הרצל. לא פחות מכך פיעמו בו אמונה ותקווה. הרצל כתב על ארץ-ישראל: "בשבילנו היא עשירה בזיכרונות ותקוות [...] אנו מאמינים כי לפינת-מזרח חרבה זו, כמו לנו בעצמנו, יש לא רק עבר כי אם גם עתיד". כלומר, אין מדובר רק בכברת-ארץ שתהיה מקלט לעמנו ומבצר להבטחת עתידנו, אלא התכלית היא להיות מגדלור זוהר של הישגים בבחינת 'אור לגויים'.

החלום התגשם מעבר לכל ציפייה: רוח חדשה ניתנה בעצמות היבשות. חזרנו לחיים. ניערנו מעלינו את אבק הגלות, התקבצנו לארץ חמדת אבות, והפכנו ציה וישימון לנחלה משגשגת. החלפנו נדודים וסבל בקיום ריבוני דמוקרטי, חופשי, תוסס. ניצוץ הכישרון שבער בנו הפך בעידן התקומה לשלהבת יוקדת של כושר המצאה מעורר השתאות.  

ג'ונסון, כאמור, כתב את ספרו בשנות ה-80 של המאה הקודמת. כיום היו יכולים להתוסף לספר דפים חשובים על הישגיה חסרי-התקדים של מדינת היהודים בעשורים האחרונים. בזכות טיפוח שיטתי של עוצמתנו הצבאית והמודיעינית, המדעית והטכנולוגית, הכלכלית והמדינית, הפכנו את ישראל לכוח עולמי עולה. לישראל יצא מוניטין של מעצמה בינלאומית בתחומי ההיי-טק, הסייבר, הרפואה, האנרגיה, המים, החקלאות. מיליוני בני-אדם על פני כדור הארץ זוכים לחיים – ולאיכות חיים – הודות לתוצרי החדשנות שפיתחנו. בתוך כמה שנים צפויים רוב יהודי העולם לחיות כאן, וזוהי עוד אבן-דרך היסטורית בתהליך שיבת ציון. עץ  החיים של עמנו יונק בלא הרף מן השורשים שנעוצים בקרקע המולדת – ממורשתנו הרוחנית אשר מגדירה את זהותנו – והוא מניב פירות של קִדמה ונאורות שמזרזים את בוא המחר. 

אבל גם אם פרק מאוחר זה אינו נכלל ב'היסטוריה של היהודים', ספרו של ג'ונסון הוא יצירה מרתקת שמספקת תמונה סדורה ובהירה של תולדות האומה. חכמינו הקדמונים לימדונו את תכלית המצפן הלאומי –  'דע מאין באת ולאן אתה הולך'. ההיכרות המעמיקה עם עברנו היא תנאי יסודי להבטחת עתידנו.

עינינו נשואות קדימה, ובאופק חקוקות שתי מילים מעוררות השראה, עוצמתיות, מחייבות: נצח ישראל.